עניינו של פסק הדין בתביעה לביטול פסק דין שניתן על דרך הפשרה, על פי הסכמה דיונית לפסיקה בדרך זו, מחמת פגם בהסכמת התובעת, שטעתה לסבור כי בפסק הדין תתקבל לפחות מחצית מתביעתה.
על התביעה:
1. התביעה היא תביעה לביטול פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (מאת כב' השופט מ' בר-עם), מיום 2/2/10, ב
ת.א 11272/08, בו הוכרעו תביעות הדדיות (להלן:
"פסק הדין" ו
"התביעות ההדדיות", בהתאמה) בין הנתבעים לתובעת.
פסק הדין ניתן על יסוד הסכמת הצדדים למתן פסק דין בדרך הפשרה לפי סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 (להלן:
"סעיף 79א" ו"החוק", לפי העניין), ובו הורה בית המשפט על דחיית התביעות ההדדיות, ללא הנמקה.
2. בכתב התביעה נטען לעילות ביטול של טעות והטעייה, כמשמען בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן:
"חוק החוזים"). על פי הנטען, נפל פגם בהסכמתה של התובעת לפסיקה על דרך הפשרה, הסכמה אשר הושפעה מדברים שנאמרו על ידי השופט וכתוצאה מלחץ בלתי הוגן שהופעל עליה באמצעות השופט וקלדניתו, באולם בית המשפט ומחוצה לו, דברים אשר גרמו לה להאמין כי תביעתה לא תידחה, וכי לכל הפחות תתקבל בחלקה העיקרי. בדיעבד, כאמור, נדחתה תביעתה, באופן המוכיח, כך על פי הנטען בתביעה, כי התובעת הוטעתה וטעתה.
3. בהחלטה מיום 11/1/12, בבקשת הנתבעים לדחיית התביעה על הסף, הוריתי על סילוק התביעה בעילת ההטעייה על הסף, לאחר שקבעתי כי המצגים המטעים הנטענים לא נעשו על ידי צד להסכם הדיוני. כן קבעתי כי יתר הטענות לגבי התביעה ועילתה יידונו לאחר שמיעת הראיות ובפסק הדין. תוצאת החלטתי זו היא כי נותר להכריע בצידקת התביעה מכח עילת הטעות לפי סעיף 14 לחוק החוזים.
התביעות ההדדיות והפסיקה נשוא בקשת הביטול:
4. הנתבעים הם בעליו של נכס מסחרי באיזור התעשייה בראשון לציון, אשר הושכר על ידם לתובעת, למטרת ניהול עסק של גן ילדים, מכח הסכם שכירות בכתב (להלן:
"הסכם השכירות"). התביעות ההדדיות הוגשו בקשר ליחסי שכירות אלה, לאחר שנסתיימו, בעקבות עזיבת התובעת את המושכר.
תביעת הנתבעים הוגשה ראשונה ובה נתבע סך של כ- 433,000 ש"ח, בגין חוב התובעת בעבור השימוש שנעשה על ידה בנכס, לרבות בגין השקעות אשר, לטענתם, היה על התובעת להשיב מכח הסכם השכירות, ואילו תביעתה הנגדית של התובעת עמדה על סך של כ- 4.6 מיליון ש"ח בגין נזקים שנגרמו לה, לטענתה, עקב הפרת הסכם השכירות על ידי המבקשים, משלא נתקבל טופס 4 למבנה מהרשות המקומית, בשל העדר חברת ניהול ובגין מצבו של המושכר, והן בגין נזקי אובדן הכנסות ואובדן רווחים.
5. קדמו למתן פסק הדין שני דיונים בפני כב' השופט בר-עם.
בדיון הראשון, ביום 29/3/09, המליץ בית המשפט לצדדים כי יפסוק על דרך הפשרה, ללא נימוקים, על פי סעיף 79א, על יסוד כל המסמכים שבתיק בית המשפט ולאחר מתן אפשרות להציג טיעון קצר משלים בכתב והגשת ראיות נוספות עד למועד שייקבע. הנתבעים הביעו הסכמתם ואילו התובעת ביקשה שהות להודיע עמדתה, אולם בשלב מאוחר יותר הודיעה על העדר הסכמה.
לפיכך נקבע מועד לשמיעת ראיות והצדדים הגישו עדויות ראשיות בתצהירים (ראה בפרוטוקול הדיון מיום 29/3/09, נספח 2 לכתב ההגנה - יוער כי מסמכי ההליכים הקודמים לרבות הליכי הערעור צורפו לכתבי הטענות והם חלק מחומר הראיות בהליך זה).
בישיבה שיועדה לשמיעת ראיות, ביום 2/11/09, ישיבה אשר לקראתה הוגשו תצהירי העדות הראשית ואשר אליה התייצבו כבר העדים, שב בית המשפט והציע לצדדים להסכים לפסיקה על דרך הפשרה. לאחר הפסקה לצרכי התייעצות, בנסיבות שעוד יפורטו להלן, הודיעה התובעת (הנתבעת 1 והתובעת שכנגד בהליכים הקודמים) על הסכמתה לפסיקה בדרך הפשרה במתכונת אשר הוצעה והצדדים אף הסכימו כי פסק הדין ינתן על דרך הפשרה על פי הראיות שכבר הוגשו ועל פי השלמה ראייתית מסוימת נוספת וללא נימוקים (להלן:
"ההסדר הדיוני").
בית המשפט בירך על הדרך המוסכמת בה בחרו הצדדים לסיים הסכסוך ביניהם, בדרך שהוצעה על ידו במהלך הדיון, נתן תוקף של החלטה להסכמה והורה על הגשת סיכום טענות קצר (ראה בפרוטוקול הדיון מיום 2/11/09, נספח 1 לכתב ההגנה).
6. בהמשך לכך, לאחר קבלת הטיעונים ובהתאם להסכמת הצדדים, ניתן פסק הדין. בפסק הדין ללא נימוקים וללא צו להוצאות, נכתב כי השופט בחן את כתבי הטענות על נספחיהם, התרשם מתצהירי הצדדים, שקל את כל השיקולים הרלבנטיים המשפטיים והעובדתיים, והעריך את הסיכונים והסיכויים של כל אחד מהם, התחשב בשיקולי צדק, הוגנות וסבירות, כמו גם בעצם מתן ההסכמה לפסיקה בפשרה, ולאחר כל אלה החליט על דחייה של התביעות ההדדיות (ראה פסק הדין, נספח י' לכתב התביעה).
7. התובעת ערערה על פסק הדין בפני בית המשפט המחוזי בירושלים, בע"א 35677-03-10, בטענה כי פסק הדין לא נומק וכי הנמקה כאמור נדרשה נוכח דחיית התביעה הנגדית שסכומה גבוה, ובטענה כי דחיית תביעתה במלואה לא היתה סבירה בנסיבות העניין.
עוד טענה בכתב הערעור כי הופעל עליה לחץ בלתי סביר להסכים לפסיקה על דרך הפשרה, וכי בכך טעם להתערבות ערכאת הערעור, להתיר הגשת ראיות נוספות ועוד (ראה כתב הערעור, נספח יא' לכתב התביעה).
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור נוכח הסכמתה המפורשת של התובעת למתן פסק דין ללא נימוקים. בית המשפט המחוזי אף הפנה להצהרת התובעת בהליך הערעור כי בא כוחה הסביר לה את כל האפשרויות בפסיקה על דרך הפשרה, לרבות האפשרות לדחיית שתי התביעות גם יחד (ראה סעיף 7א לתצהירה בערעור, נספח ה' לכתב התביעה). בית המשפט המחוזי הוסיף כי החלק הארי בתביעת התובעת עמד על כ- 4 מיליון ש"ח בגין אובדן הכנסות ואובדן רווחים, וכי חזקה על המשיבה כי ידעה היטב בפני אילו סיכונים נמצאת היא בתיתה הסכמתה לפסק דין על דרך הפשרה וחזקה על בית המשפט כי נתן דעתו לכל הנחוץ.
מעבר לנדרש, הוסיף בית המשפט המחוזי, כי נסיבות המקרה אינן כאלה בהן במסגרת פסק הדין על דרך הפשרה נדחתה לגמרי תביעת התובעת, שכן עמדה כנגדה תביעה שכנגד שדחתה אף היא. בית המשפט המחוזי ציין כי לא מצא בסיס למרכיב העיקרי בתביעת התובעת בגין אובדן הכנסות, וכי משמעות הדבר שכנגד תביעת הנתבעים, על הסך של כ- 433,000 ש"ח, עמדה, למעשה, תביעת התובעת על הסך של כ - 631,000 ש"ח, וכי תחימת גדרי המחלוקת לגבולות אלה, אף היא מהווה טעם לדחיית טענת התובעת על הצורך בנימוק פסק הדין נוכח הפער בין סכומי התביעות ודחייתן ההדדית.